טוב, בסדר.
לא נכריח אותך לענות את התשובה בקול.
רק
תזכרי את ההיסוס הזה, את האהמ...
אהה.
מבינה אותך. לא פשוט לענות תשובה שאין לך.
לא פשוט
בכלל, אפילו.
רגע!
יש לי
חדשות בשבילך.
טובות או
רעות, את שואלת?
ובכן,
זה תלוי בבחירה שלך.
אז
ככה:
החדשות
הן שזה יקרה.
זה
יקרה שתהיי חייבת לענות תשובה.
כן.
במוקדם
או במאוחר, כולנו נתייצב לדין.
הרי זה
לא חדש לך שלא חיים פה לנצח.
ושם, כולנו,
כי אין דרך להשיג פטור, נישאל את השאלה הזו.
תגידי,
כל יום, ציפית לישועה?
מצפות
לו.
אני, את,
כולנו.
וזה רק
העולם המבלבל הזה שמשכיח מאיתנו בכל פעם מחדש.
את זה
שאנחנו מצפות לו.
והיצר
הזה. שאין צורך להרחיב.
ורק
שלושה שבועות אחרי ט' באב.
תקלפי
שניה
את כל
חוויות בין הזמנים,
שבוע
שלישי – שבוע שני – שבוע ראשון
הנה!
הגעת אליו.
תשעה באב תשפ"ב.
זוכרת את
היום הזה?
היום בו
היית בטוחה שלא תפסיקי לבקש אותו.
את המשיח.
היום בו
היית משוכנעת שלא תשכחי אותה.
את ירושלים, החרבה.
איפה
זה ואיפה אנחנו?
איפה
השאלה, ויותר מזה: איפה התשובה?
ואיפה
הלשון הדבוקה לחיך?
מצפות
לו.
משתדלות.
וביחד
זה הרבה יותר קל, עוצמתי, מהדהד.
אז איך
בדיוק?
מדי
שבוע, תקבלי אלייך למייל מאמר חיזוק בנושא חודשי נבחר הקשור בציפייה לגאולה.
וכך, גם באמצע חנוכה, ופורים, ופסח (בתקווה
שמשיח כבר יבוא לפני!!!)